מאחורי הקלעים של "היהלום שבכתר"

כמה ימים לפני שהספר  "היהלום שבכתר" רואה אור, פגשנו לשיחה בארבע עיניים את המחברת, שירה עמי ושמענו ממנה על הרגעים האישיים שהפכו את העבודה על הספר לכל כך מיוחדת ומרגשת.

"ב-2005, כאשר יו"ר ועדת הוקרה והנצחה – חגי הלוי, פנה אליי בשמו של נשיא הבורסה – אבי פז, חשתי התרגשות גדולה מאוד. בעבורי הסתיימה תקופת המתנה שהחלה ב-1991, כאשר ועדת ההיסטוריה של מוזיאון היהלומים ביקשה ממני לכתוב את ספר ההיסטוריה של ענף היהלומים. שנה חלפה ועוד שנה, כשאני צופה בייאוש הולך וגובר בתיקיות מסמכים שהיו זמינות ועכשיו איש אינו זוכר איפה הן, ובדור המייסדים וסוללי הדרך – הזיכרון האנושי של הענף – ההולך ועוזב את עולמנו.

אני מודה לאבי פז על כך שהרים את כפפת ההיסטוריה על קו התפר, ברגע הכמעט אחרון. לתוך המאמץ של כתיבת ספר זה יצקתי מאות שעות עבודה דחוסות, לילות ללא שינה, ונבירה בערימות של ניירות וקלסרים שהלכו וכיסו כל פינה בבית. לפני שבועות אחדים, כאשר אבי פז קרא לי למשרדו כדי להראות לי את הדפסת הניסיון של הספר נקוו דמעות בעיניי. אני מקווה, שמעט מהתרגשות חיובית זו תדבק בכל מי שיאחז את הספר בידיו."

"זה ממש לא פשוט. אבל כשמחליטים על נושא צריך להחליט על גבולות, המאפשרים נקודת התחלה ונקודת סיום ומתווים את הדרך. לכן, כאשר כתבתי את הספר עמד לנגד עיניי דימוי של נוצת ציפור. באמצע – קנה, מעין עמוד שדרה, שהוא חץ הזמן. כל סיפור שסיפרתי מתחיל בנקודת זמן מסוימת, בין אם קרתה לפני עשרות שנים ובין אם תמול שלשום. מקו אמצע זה נפרשות לצדדים, כמו מניפה, נגיעות בהיבטים משמעותיים בהתפתחות ענף היהלומים הישראלי, כמו ייצור היהלומים והפיקוח על היהלומים, ונגיעות ארוכות יותר, החוצות את גבול הענף וגולשות אל אירועים רלוונטיים בארץ ובעולם. ספר תולדות הבורסה הוא חלק אחד בפאזל הצבעוני והמרשים של ענף היהלומים הישראלי."

"רגע של צמרמורת עבר בי כאשר גיליתי, שהתרומה הראשונה שתרם מועדון יהלומים א"י ב-1942, בסך של 3 לירות ארץ ישראליות, נועדה לסייע ל'מחסן המרכזי להלבשה' – מפעל סוציאלי שיסד סבי ז"ל למען עניי העיר תל אביב.

רגעים של קסם הילכו על הסיור שעשיתי עם הוריי – ילדים יחפנים למדיי בתל אביב של שנות הארבעים - כדי לאתר את כל הכתובות בהן פעל הסחר ביהלומים.

רגע מיוחד של התרגשות פקד אותי כאשר גיליתי ששבע הברכות של דודי ודודתי התקיימו בבית בנה של חלוצת היהלומניות – ג'ני ברויאר.

נגעה ללבי במיוחד הרשות שהעניק לי יונה פרייס זכרו לברכה, שבהיותו מרותק למיטתו אמר לי – אני לא מרשה לאיש לבוא לבקר אותי, אבל לך אני מרשה. ארומה מיוחדת עלתה ממכתב נושן שמצאתי בארכיון הציוני, עדות לקיומו של סחר ביהלומים בארץ ישראל כבר ב-1935 ("שכבודו ישלח לי את התמורה במשך חודש ימים זה יפה עבורי. שהסחורה לא תמצא חן בעיניו זה עדיין לא קרה לי..."). הרגעים המיוחדים הצטרפו זה לזה, כשהם יוצרים ביחד חוויה ייחודית נפלאה."

"צר היה לי עד מאוד כאשר ידעתי, שאנשים שליוו אותי בתקופת הכתיבה, סייעו ותמכו, לא יזכו להחזיק את המוצר המוגמר בידיהם. צער עמוק במיוחד חשתי על כך שמשה שניצר זכרו לברכה לא יחזה בספר. את משרדו של משה שניצר פקדתי פעמים אין ספור במהלך כתיבת הספר, ואף קיבלתי את הזכות לשבת בביתו ולבחור תמונות כראות עיניי. משה שניצר קרא את טיוטת הספר. כשהגעתי לשמוע את חוות דעתו עמדתי בדחילו ורחימו בפתח 'החדר הגדול'. כאשר משה שניצר ראה אותי נמתח על פניו חיוך מאוזן לאוזן. את שפע המחמאות שהעניק אנצור בלבי עוד שנים רבות."

 

"אני מקווה, שהספר מבטא נאמנה ימים עברו ונותן את הכבוד הראוי לתשתית האנושית המפוארת של ענף היהלומים הישראלי. לא פחות מכך אני מקווה, שהיהלומנים הצעירים – יזמים נמרצים, תוססים, מקוריים ונלהבים, שאני פוגשת באופן שוטף בתפקידי כעורכת 'היהלום' – ישאבו מהספר אמונה וביטחון בעתיד. לסיום – אני מבקשת להודות לכל אחד ואחת מהאנשים והנשים היקרים שסיפרו את סיפורם האישי וסייעו בתהליך הכתיבה. אני חשה כלפיכם כבוד גדול והוקרה עמוקה."